דפנה רוזנצוייג

השבוע שחלף היה שבוע עמוס מאוד בבית שלנו, והיו בו מעט מאוד שעות משפחתיות, הוריות, זוגיות וכאלה שהוקדשו לסדר ונקיון הבית. ואם כל זה לא הספיק, אז בשישי בערב יצאנו לעבוד בהופעה של הדג נחש בבארבי ולקחנו איתנו את דניאלה ועוד חברה, תמרה שהלכה לישון אצל חברה - ביקשה לחזור הביתה באמצע הלילה. אחרי כל הבלת״מים והאתגרים, הגענו למיטה רק לקראת אחת וחצי בלילה מותשים ומבואסים. וכשקמנו בשבת בבוקר, מצאנו את עצמנו בסיטואציה לא נעימה בכלל - בית הפוך ומבולגן לגמרי, ילדות חסרות סבלנות ותשומת לב הורית, ושני הורים...

בימים האחרונים דניאלה ותמרה מתלוננות שקופסת האוכל לא מספיקה להן, והן מרגישות שהן עדיין רעבות אחרי ארוחת העשר. התלונה לא הוגשה באופן ישיר, אלא אחרי ששמתי לב שבדרך החוצה מהבית הן פותחות וסוגרות את המקרר בחוסר נוחות, ושאלתי למה. התגובה שקיבלתי מדניאלה קצת הפתיעה ומאוד העציבה אותי - היא התגוננה, אמרה שסתם פתחה וסגרה כי מיהרה, והתקשתה מאוד להביע בצורה ישירה את הצורך הפשוט והטבעי שלה. נתתי לה ללכת לבית הספר בלי להתייחס לעניין באותו רגע, גם כי היה כבר מאוחר וגם כי כבר למדתי שאיתה אסור להכות על הברזל...

לפני כמה שנים טובות, לקחתי את דניאלה ותמרה לחיסון בטיפת חלב אצל אביגיל - האחות המיתולוגית של טיפת חלב בלפור, והיא אמרה לי לשים לב לעודף המשקל של דניאלה. בהיתי בה כמו סתומה, כי הילדה היתה באחוזון 80 בגובה ומשקל ונראתה ממש בסדר, אבל אביגיל אמרה לי שאני עוד לא רואה את זה עכשיו, ושחשוב שאשים לב. יצאתי משם, התקשרתי לאחת מחברותיי וסיפרתי לה והיא אמרה לי שאפסיק להקשיב לשטויות ושדניאלה בסדר גמור. ובגלל שהיה לי נוח יותר לקבל את העמדה הזאת, עשיתי את מה שהיא הציעה והתעלמתי באלגנטיות מדברי אביגיל. ארבע...