הי,

קוראים לי דפנה רוזנצוייג בן עזרא, ולפני הכל - אני אמא של דניאלה ותמרה.

זהו לא רק פרט ביוגרפי חשוב או התחלה נרגשת, אלא המקום שממנו הכל התחיל - מהתפקיד החשוב שלי בשינוי המציאות של דניאלה, ובדרך שחיפשתי ומצאתי כדי לעשות אותו בצורה הטובה ביותר.

​

כשמתי לב לעודף המשקל הניכר של דניאלה חיפשתי פתרון שישמור על הבריאות שלה –

מבלי לפגוע בשמחת החיים שלה, באווירה בבית ובקשר המיוחד שיש לנו. לא רציתי מלחמות וויכוחים על אוכל ולא הסכמתי לספור קלוריות או לשקול מנות. רציתי שנוכל להמשיך לאכול יחד, לצחוק, לחגוג, להיות משפחה – אבל גם לתת מענה ותמיכה לצורך הדחוף שעלה מבדיקות הדם ומההתנהגות שלה.

התייעצתי עם תזונאית ילדים ועם רופאת הילדים, עשינו בדיקות מקיפות, ניסינו לעשות שינויים נקודתיים ומינוריים בתזונה שלה (שלא ממש השפיעו), וקיוינו לטוב.

 

ואז - הגיעה סוכרת הנעורים, כמו סטירת לחי מצלצלת, וכל הדאגה שלי הפכה להיות על טורבו.

דאגתי מאוד לבריאותה הפיזית ולבריאותה הנפשית, וגם מצאתי את עצמי בטלטלה רגשית מטורפת, שהעירה את טראומות הילדות שלי מחדש, וגילתה לי שק ענק של חששות ופחדים שקשורים לילדה הכי יקרה לי בעולם. 

​

יותר ממה שפחדתי מהמחלה עצמה - פחדתי מכל ההשפעות הנלוות שיש לעודף משקל:

שנתחיל לריב על אוכל ושאצטרך למלא תפקיד של ״שוטרת אוכל״, שיפגע ביחסים היפים שלנו בדיוק בגיל הרגיש של תחילת גיל ההתבגרות. פחדתי  ליצור אצלה תחושת מחסור. ידעתי על עצמי שמחסור גרוע מעודף, שהוא גורם לך לרצות “להשלים חוסרים” בכל דרך, ובעיקר עם אוכל. פחדתי שהיא תתחיל להחביא שוקולד,לאכול בסתר, להרגיש שהיא שונה.

פחדתי מהרגע שבו אצטרך לומר לה שלא תוכל לקבל עוגיית שוקולד צ׳פס למרות שכולם קיבלו. פחדתי שהיא תרגיש שונה כשבקופסת האוכל שלה יהיו כריך לחם קל, ביצה קשה והמון ירקות – כשמסביב יש לחמניות עם שוקולד. פחדתי שהיא תפתח תלות רגשית באוכל ותכנס למעגל קסמים רגשי שיהיה קשה לצאת ממנו. פחדתי שהבטחון העצמי שלה יפגע, ושעודף המשקל יכביד עליה ויפריע לה לממש את הפוטנציאל המטורף שיש לה ולהגשים את החלומות שלה.

 

פחדתי שאני לא אצליח לנהל את האירוע הזה כמו שצריך, ולא אצליח לתת לה את המענה והתמיכה שהיא זקוקה להן, כעסתי נורא שהילדה שלי צריכה להתמודד עם הצרה הנוראה הזאת, וגם כשאני צריכה להתמודד עם הסיפור הזה עכשיו, בנוסף לכל שאר העניינים והצרות.
 

ואז, כשהכעס, הפחד והתסכול שככו – נזכרתי במשהו שאני תמיד אומרת לעצמי:
אם העולם מתהפך עלייך – תתהפכי עליו בחזרה.

 

לקחתי את עצמי לשיחה צפופה והזכרתי לעצמי שבחיי המקצועיים שלי אני מנהלת מנוסה, שיודעת לנהל את האתגרים והקשיים ולא נותנת להם לנהל אותי. ואחרי שארגנתי לעצמי את הראש והמחשבות, חזרתי והזכרתי לעצמי את הדבר הכי חשוב בניהול: קודם כל, להגדיר את המטרה ואז - לגייס שיתופי פעולה. 

 

אספתי את גדעון והבנות לשיחה משפחתית ואמרתי להם - אנחנו עוברים את זה ביחד. אנחנו עושים את כל השינוי הזה ביחד, בתור משפחה, ואנחנו שומרים על הדבר שהכי חשוב לנו - על האהבה שלנו, ועל הבית שלנו ועל היכולת שלנו להיות צוות. 

 

וזה מה שקרה.

 

למחרת בבוקר, מצאתי לדניאלה דיאטנית ילדים מהממת שהדריכה אותנו איך לבנות את התפריט של הבנות, אילו מאכלים להחליף ולהעדיף וממה עדיף שנימנע. אחר כך, שידכתי לה מאמנת כושר אישית שלאט לאט פתחה את הדלת למקום שהיה מאתגר ולא נוח, ובהדרגה עודדנו אותה להעלות את כמות האימונים השבועית שלה, מאחד לשניים, ואז לשלושה וארבעה.

 

גדעון לקח פיקוד על המטבח והתחיל לשנות את האוכל שלנו להתאים אותו לכללי התזונה החדשים שלנו. הוא מצא תחליפים מגניבים וחומרי גלם חדשים לפיצות, פסטה, פנקייקים וכל המנות שהבנות שלנו אוהבות ורגילות לאכול.

 

ואת הכל  - עשינו ביחד איתן, בשיתוף פעולה: בכל שבת תכננו ביחד את כל התפריט השבועי, הלכנו ביחד לסופר ובדקנו ביחד את התוויות של הערכים התזונתיים על הקופסאות, נכנסנו למטבח והתחילו לבשל ביחד: לחתוך, להקפיץ, לערבב ולהגיש לשולחן. הן הפכו לסו - שפיות מיומנות ואני הפכתי לאמא מאמנת עם גישה יצירתית ושיווקית לכל סיר וצלחת.

​

והתוצאות לא איחרו להגיע:
תוך פחות משנה, דניאלה ירדה 8 ק"ג, גבהה ב-13 ס"מ, בדיקות הדם שלה התאזנו לחלוטין ועד היום היא מצליחה לבלום ולעכב את השלב הסופי והאחרון של המחלה. והכי חשוב- היא הזדקפה. הפכה גאה בעצמה ובהצלחה שלה וחזרה לפעילות החברתית הרגילה שלה: בתיאטרון, בצופים, בבית הספר. היא אפילו נבחרה למועצת התלמידים.

​

 הרופאים שלה היו בהלם. ואני? הרגשתי קיבלתי חזרה לא רק את הילדה שלי – אלא גם את האמונה שלי בעצמי כאמא.

 

אבל שם לא נגמר הסיפור.

​

במהלך הדרך שמעתי שוב ושוב מרופאים ואנשי מקצוע עד כמה דניאלה יוצאת דופן – ועד כמה השיפור שהיא חוותה לא מובן מאליו. בקבוצות התמיכה שאליהן הצטרפנו, שמעתי שוב ושוב הורים מתוסכלים שמספרים עד כמה קשה לנהל שינוי כזה בבית: איך משנים מטבח? איך משכנעים אחים לשתף פעולה? איך לא מחבלים בקשר וביחסים החשובים כל כך לילדים ולנו.

​

אז הבנתי שהשיטה שפיתחתי בשביל דניאלה – יכולה לעזור לעוד הרבה ילדים אחרים.

עזבתי את תפקידי כסמנכ״ל שיווק, יצאתי ללמוד הדרכת הורים, ובניתי תוכנית סדורה למשפחות:
תכנית עבודה בת 3 חודשים שמסייעת לנהל את המטבח, את התפריט, את זמן הפנאי, את הפעילות הגופנית – ובעיקר את היחסים בבית.

 

השיטה הזאת עובדת כי היא לא מתמקדת רק באוכל, אלא באנשים. לא רק במה שאוכלים –
אלא באיך מדברים, איך תומכים, ואיך הופכים שינוי לאפשרי ומתמשך.

 

אני כאן בשבילכם.
בגובה העיניים, עם המון ניסיון אישי ומקצועי, בלי שיפוטיות ועם המון חמלה –

בדיוק כמו שהייתי צריכה כשאני הייתי בתחילת הדרך.

​